במאמרים הקודמים הסברתי בהרחבה מהי התיישנות, וציינתי את תקופות התיישנות לפי חוקים מסויימים.

כפי שהסברתי נושא ההתיישנות הוא מהותי, שכן תביעה שתוגש לאחר תקופת ההתיישנות תידחה לאור העובדה שהוגשה באיחור, מבלי להתייחס בכלל לסיכויי התביעה.

קיימים חוקים שונים הקובעים תקופות התיישנות שונות לתביעות שמוגשות על פיה, ולכן קיימת חשיבות מכרעת לייעוץ משפטי בכל מקרה ומקרה, כדי למנוע מצב בו, לדוגמה, נפגע לא יוכל לתבוע את הפיצוי המגיע לו, אך ורק בשל התיישנות תביעתו.

לאור חומרת הסנקציה של דחיית התביעה במקרה בו היא מוגשת בחלוף תקופת ההתיישנות, המחוקק קבע מספר מקרים אשר "עוצרים" את תקופת ההתיישנות, כך שהתקופה בה הם מתקיימים לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות.

מקרה אחד הוא כאשר התובע הוא קטין – קרי: מתחת לגיל 18. החוק קובע כי התקופה בה היה התובע קטין לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות.

לדוגמה, ילד בן 6 נפגע בתאונת דרכים. בעיקרון, התביעה לפיצוי נזקיו תתיישן בחלוף שבע שנים ממועד קרות התאונה. לאור העובדה כי הנפגע היה קטין במועד התאונה, כל השנים שעד הגיעו לגיל 18 לא יילקחו בחשבון במניין תקופת ההתיישנות. לכן, תקופת ההתיישנות תתחיל להיספר רק מגיל 18. מגיל 18 נספור עוד 7 שנים שהינם תקופת ההתיישנות – כך שהנפגע שהיה קטין במועד הפגיעה יוכל להגיש תביעתו עד הגיעו לגיל 25.

במקרה וירצה הקטין להגיש תביעה עפ"י פוליסת ביטוח, לדוגמה, עפ"י פוליסת תלמידים, בה תקופת ההתיישנות היא 3 שנים, יוכל להגיש תביעתו עד הגיעו לגיל 21.

מקרה דומה לקטין הוא אדם שאינו יכול לדאוג לענייניו מחמת ליקוי פיזי או נפשי, או במקרה שמונה לו אפוטרופוס. במקרה כזה, התקופה בה היה אותו אדם במצב בו לא יכול היה לדאוג לענייניו – קרי: היה פסול דין, לא תילקח בחשבון במניין תקופת ההתיישנות.

ישנם מקרים נוספים בהם "ייעצר" מרוץ ההתיישנות, ולכן אני ממליץ כי נכון יהא לפנות לייעוץ משפטי המתמחה בתחום על מנת להימנע ממצב בו לא ניתן למצות את זכויותיו של נפגע עקב התיישנות תביעתו.