בטור הקודם הסברתי מהי התיישנות, ובטור הזה אנסה לסקור את סעיפי החוק הרלבנטיים לעניין תקופות ההתיישנות לפי חוקים שונים הקשורים לתביעות בגין נזקי גוף.

כפי שהסברתי בטור הקודם, תביעה אשר תוגש לאחר תום תקופת ההתיישנות תידחה, אך ורק בשל העובדה כי הוגשה באיחור, וללא כל קשר לסיכויי התביעה.

לכן, קיימת חשיבות מכרעת לייעוץ משפטי המתייחס לכל מקרה באופן ספציפי, והכללים שאפרט בטור הזה הם הוראות כלליות בלבד, אשר אינן יכולות להוות תחליף לייעוץ כאמור.

בעיקרון, חוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות בתביעה שאינה במקרקעין של שבע שנים מהיום שבו נולדה העילה, ועד ליום הגשת התביעה.

לדוגמה, במקרה של תאונת דרכים, על הנפגע להגיש את תביעתו לפיצוי בגין נזקיו כנגד חברת הביטוח המבטחת את הרכב לא יאוחר משבע שנים מיום קרות התאונה.

כלומר, אם הנפגע נפגע בתאונת דרכים ביום 6/12/2012, יהא עליו להגיש את תביעתו לא יאוחר מיום 5/12/2019.

אם יגיש את תביעתו ביום 6/12/2019, קרי: בחלוף שבע שנים ועוד יום אחד, וחברת הביטוח תטען בכתב ההגנה להתיישנות – התביעה של הנפגע לפיצוי תידחה, וזאת על אף שאם היה מגיש תביעתו במועד, היה זכאי לפיצוי בגין התאונה בה נפגע.

חשוב לציין כי חוק ההתיישנות קובע את התקופה של 7 שנים בתביעות שאינן קשורות למקרקעין, כקביעה כללית שאינה פוגע בתקופות ההתיישנות שנקבעו בחוקים ספציפיים.

כלומר, אם חוק קובע באופן מפורש תקופת התיישנות של תביעה על פי אותו החוק, שקצרה או ארוכה משבע השנים שנקבעו בחוק ההתיישנות – הקביעה בחוק הספציפי תגבר, והתביעה תתיישן אם הוגשה לאחר המועד שנקבע באותו החוק, אף אם הוגשה בטרם חלפו 7 שנים.

לגבי קביעות התיישנות בחוקים ספציפיים הקשורים לנזקי גוף, אפרט במאמר הבא.