אדם זכאי לפיצוי בגין נזק גוף, לדוגמה במקרה בו הוא נפגע בתאונת דרכים, תאונות עבודה וכו'.

ואולם, על אף זכותו של הנפגע לפיצוי ייתכנו מקרים בהם תביעתו תידחה על ידי בית המשפט אך ורק בשל העובדה כי הוגשה באיחור, כלומר הוגשה לאחר התקופה שנקבעה בחוק כתקופת ההתיישנות.

חשוב להבהיר כי קביעת המחוקק בדבר תקופת ההתיישנות היא מחסום דיוני שלא ניתן לעקוף אותו – ובית המשפט יידחה את התביעה שהוגשה באיחור מבלי להתייחס בכלל לגופו של עניין לשאלה האם התביעה מוצדקת או לא.

עוד חשוב לציין כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום קרות המקרה (או במקרים שאסביר בפעם הבאה – מהיום בו גילו את הנזק), ועד למועד הגשת התביעה לבית המשפט.

עוד חשוב לציין כי העובדה שהנפגע פנה לחברת הביטוח, ואף ניהל איתה משא ומתן, אינה מפסיקה את "מירוץ ההתיישנות", אלא רק הגשת התביעה לבית המשפט.

כלומר, נפגע יכול לפנות בדרישת פיצוי לחברת הביטוח, וחברת הביטוח יכולה לנהל איתו משא ומתן כשבינתיים חולפת תקופת ההתיישנות, כך שבמקרה והמשא ומתן לא יצלח, לא יוכל הנפגע להגיש את תביעתו לבית המשפט.

חשוב להדגיש, כי די בהגשת תביעה יום לפני תום תקופת ההתיישנות כדי להיכנס בשערי בית המשפט.  העובדה כי התובע המתין תקופת ארוכה טרם הגשת התביעה יכולה אולי לפגוע ביכולתו להביא בפני בית המשפט ראיות בתמיכה לתביעתו, ואולם העיכוב לא יהווה מחסום בפני הדיון בתביעה.

חשוב לציין כי המחוקק לא קבע תקופת התיישנות אחידה לכל סוגי התביעה, ולכן קיימת חשיבת מכרעת בקבלת ייעוץ משפטי לעניין תקופת ההתיישנות בכל מקרה ומקרה.

לגבי תקופות ההתיישנות לפי חוקים שונים אפרט במאמר הבא.