בטור הקודם הסברתי כי באופן כללי, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק – בתביעות שאינן במקרקעין – היא שבע שנים מהיום שבו נולדה העילה.

כלומר, במקרה של תאונה, על התובע להגיש את תביעתו לפיצוי בתקופה שעד לשבע שנים מיום קרות אירוע התאונה.

ואולם, קביעות ספציפיות בחוקים מסויימים, גוברים על הקביעה הכללית בחוק ההתיישנות.
במאמר זה אביא מספר דוגמאות לחוקים כאמור.

לדוגמה, לעיתים אדם נפגע כתוצאה מהיותו חשוף במשך שנים רבות לרעש חזק ומזיק בעבודתו. את הנזק של החשיפה לרעש יגלה פעמים רבות רק לאחר מספר שנים, כשיחל לסבול מירידה בשמיעה או מטנטון באזניו. במקרה כזה מועד אירוע התאונה, קרי: החשיפה לרעש, אינו ברור שכן הוא נמשך על פני זמן רב, לעיתים שנים ארוכות. השאלה הנשאלת הינה ממתי יספרו את תקופת ההתיישנות. המחוקק התייחס לבעיתיות זו בקביעה מיוחדת בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שם נקבע כי מירוץ ההתיישנות יחל במועד שבו אירע הנזק, ואם הנזק לא התגלה במועד שבו אירע הנזק, יספרו את תקופת ההתיישנות ממועד הגילוי, ותקופת ההתיישנות תוארך לעשר שנים מיום אירוע הנזק במקום שבע השנים שנקבעו בחוק ההתיישנות.

כמובן שבית המשפט יבחן באופן אובייקטיבי האם הנפגע יכול היה לגלות את הנזק לפני המועד בו גילה אותו בפועל, ותקופת ההתיישנות תיספר מהמועד בו ניתן היה לגלות את הנזק.

דוגמה נוספת היא תקופת ההתיישנות בתביעה בגין פוליסות ביטוח. במקרה כזה החוק מאפשר את קיצור תקופת ההתיישנות עד לשלוש שנים.

כלומר, אדם שנפגע בתאונה, ורוצה לתבוע, לדוגמא, תגמולים עפ"י פוליסות אובדן כושר עבודה שרכש, יידרש להגיש את תביעתו בתוך 3 שנים מיום קרות אירוע התאונה, שאם לא כן התביעה עפ"י הפוליסה תתיישן.

דוגמה אחרונה למאמר זה, היא תביעה להכרה ותשלום דמי פגיעה שנפגע בתאונת עבודה רוצה להגיש למוסד לביטוח לאומי. תביעה כאמור תתיישן אם לא הוגשה בתוך שנה אחת בלבד, מיום התאונה. כלומר, מדובר בתקופת התיישנות קצרה משמעותית מזו שנקבעה בחוק ההתיישנות.

במאמר הבא, אתייחס למקרים מיוחדים המאריכים את תקופת ההתיישנות.