כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים, הוא זכאי לפצוי בגין נזקיו הגופניים מחברת הביטוח המבטחת את הרכב.

במקרה של תאונת דרכים, אין חשיבות לשאלה מי גרם לתאונה ומה אשמתו של כל צד, והזכאות לפיצוי קיימת גם במקרה של נפגע שהתאונה אירעה באשמתו.

לכן, על הנפגע בתאונת דרכים להוכיח כי נפגע בתאונה שהינה תאונת דרכים, ומשהוכיח זאת, נותר לו רק להוכיח את נזקיו כתוצאה מתאונה זו.

נזקיו של התובע, וגובה הפיצוי לו יהיה זכאי נפגע בתאונת דרכים, תלויים כמעט לחלוטין בגובה הנכויות (הזמניות והקבועות) שנותרו לנפגע – באם נותרו – כתוצאה מהתאונה.

הנכות משפיעה על כל הפרמטרים של הפיצוי (הפיצוי בגין כאב וסבל, הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע, קביעת גובה העזרה לא הוא זכאי ויהיה זכאי בעתיד וכו'). ככל שנכותו של הנפגע גבוהה יותר, כך יגדל סכום הפיצוי לו יהיה זכאי התובע.

לכן, יכולתו של הנפגע להוכיח את גובה נכותו הינה קריטית לקביעת גובה הפיצוי.

ואולם, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קבע כי רק מומחה שימונה בית המשפט יוכל לקבוע את שיעור נכותו של הנפגע.

כלומר, התובע בתאונת דרכים אינו יכול להביא חוות דעת של מומחה מטעמו, אלא שהוא תלוי בקביעתו של המומחה שימונה מטעם בית המשפט – באם בית המשפט יחליט למנותו.

לכן, ככל שסובר הנפגע בתאונת דרכים כי נותרה לו נכות רפואית, עליו לצרף לתביעתו בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחומים הרלבנטיים.

אל הבקשה יש לצרף את כל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים (אך לא חוות דעת רפואיות), תצהיר בו מצהיר הנפגע על מצב בריאותו לפני התאונה, וכן כתב ויתור על סודיות רפואית.

על השיקולים של בית המשפט בהחלטה האם למנות מומחה רפואי אפרט במאמר הבא.