בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג – 1973, כל אדם אשר נפגע בגופו ובנפשו כתוצאה מתאונת דרכים זכאי לפיצוי כספי, ללא קשר למידת אשמתו בתאונה.

הגוף המפצה במקרה של תאונת דרכים היא חברת הביטוח אשר ביטחה בביטוח חובה את הרכב בו נפגע האדם, וזאת ללא קשר לאחריות אותו אדם לתאונה.

כך שלדוגמה, גם אם אדם נפגע כתוצאה מכך שרכב צד ג' פרץ לצומת באור אדום, עדיין התביעה תוגש כנגד הביטוח של בעל הרכב הנפגע ולא הפוגע.

כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו (כלומר בעת נסיעתו לעבודה, בעת נסיעה במהלך העבודה, או בנסיעה חזרה הביתה) מדובר בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה.

במקרה כזה, בפיצוי נזקיו של הנפגע בתאונת הדרכים יישא במשותף, המוסד לביטוח לאומי, וכן חברת הביטוח של הרכב.

אל המוסד לביטוח לאומי יש להגיש תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה בתוך שנה ממועד התאונה.

לאחר שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, יהיה זכאי הנפגע לכל הגמלאות הרלבנטיות לתאונות עבודה מהמוסד לביטוח לאומי.

ואולם, חשוב להבהיר כי מיצוי ההליכים כנגד הביטוח הלאומי אינו מייתר את התביעה כנגד החברה המבטחת של הרכב, ולמעשה סך הפיצוי משני הגופים (המוסד לביטוח לאומי והחברה המבטחת) מהווה את סך הפיצוי השלם לו יהיה זכאי הנפגע.

לכן, יש לפעול במקביל למיצוי הזכויות של הנפגע בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה, הן בתביעה מול המוסד לביטוח לאומי, והן בתביעה מול חברת הביטוח של הרכב.

קיימת חשיבות רבה באופן מילוי הטפסים על מנת שהביטוח הלאומי יבין בצורה הטובה ביותר את נסיבות התאונה במטרה להגדירה כתאונת דרכים תאונת עבודה.