כאשר אדם נפגע בתאונת עבודה יהיה זכאי לתשלום דמי פגיעה המשולמים בגין תקופת אי כושר כתוצאה מתאונה.

הסך המקסימאלי של ימי אי כושר שיוכרו על ידי המוסד לביטוח הינו 91 יום. לאחר 91 יום, יוכל הנפגע לקבל פיצוי אך ורק בגין נכות שתקבע לו.

לכן, בתום 91 הימים של אי הכושר, על הנפגע להגיש תביעה לנכות – טופס מס' בל/200.
למעשה, עד להגשת התביעה לנכות שולמו לנפגע דמי פגיעה על סמך מסמכיו הרפואיים בלבד (תעודות אי הכושר), ללא בדיקתו.

לאחר הגשת טופס התביעה לנכות, יזומן הנפגע לועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי הקרוב לבית מגוריו, שם ייבדק ע"י המומחה הרלבנטי לתחום פגיעתו, ותיקבע נכותו הזמנית או הצמיתה (קבועה).

אל הועדה הרפואית יש להביא את כל התיעוד הרפואי הכולל סיכומי ביקור אצל רופאים, צילומים, בדיקות הדמייה מסוגים שונים (CD), ת.ז. והעתק הזימון לועדה.

נכויות זמניות ניתנות כל עוד לא התגבשו לידי קבע פגיעותיו של הנפגע, ולרוב קיימת הדרגתיות בגובה הנכויות בחלוף הזמן ועם שיפור מצבו הרפואי של הנבדק, עד שתיקבע נכותו הצמיתה.

לדוגמה – 100% נכות לתקופה של 3 חודשים, 65% לחודשיים, 30% ל- 6 חודשים ו- 10% נכות צמיתה.
הנכות הצמיתה תינתן בתום התגבשות הנזק.

חשוב לציין כי לסך אחוזי הנכות הצמיתה, ובמידה וכתוצאה מהפגיעה ירד שכרו של הנפגע, יכול וישתמש המוסד לביטוח הלאומי בסמכותו להגדיל את קצבת הנכות בהתאם לתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי, ועד ל- 50% מסך הנכות התפקודית הצמיתה.

קיימת חשיבות רבה לקבלת ייעוץ מקצועי מעו"ד המתמחה בתחום הביטוח הלאומי, טרם מילוי התביעה לנכות, והגעה לועדה הרפואית, וזאת כדי שהנפגע יוכל להביא בפני המוסד לביטוח לאומי באופן הברור ביותר את מלוא פגיעתו לצורך קביעת נכותו.

בגין הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה ישולמו לנפגע גמלאות מהביטוח הלאומי – על בסיס שיעור הנכות.

איך יחושבו הגמלאות, אסביר בטור הבא.